טיעון החריגּות החברתית הוא ככל הנראה הנפוץ ביותר בקרב ההורים המתלבטים (לצד הטיעון הבריאותי). הוא אחד החזקים והמאיימים ביותר. כהורים דאגנים, הרוצים בטובת הילד שלנו, מצטיירים בראשינו לא אחת תסריטי אימה שבהם ילדנו ועורלתו הופכים מושא לעג לכל כיתתו, ובמשך כל ילדותו ונעוריו יהיה הילד ללעג ולקלס בעיני הבריות בגלל חריגותו זו.

ראשית, נפריך את המיתוס ולאחר מכן נדון בשאלת החריגות עצמה באופן ענייני. כל ההורים המוכָּרים לקה"ל, המגדלים ילדים שלמים בגילים שונים (החל מילדי פעוטון ועד "ילדים" בצבא) מתארים מציאות הפוכה לחלוטין. ההורים מתארים חיים "משעממים", ומציינים כי נושא העורלה עולה בדרך כלל רק בגיל הרך, עד הגמילה מהחיתולים, וגם אז הקשרו טכני בלבד ונדיר ביותר שהוא מעורר תגובות חריגות. לאחר גיל זה, המסגרות שהילד ישהה בהן (והמעגל החברתי הקרוב) כלל לא יהיו מודעים לכך, אלא אם בנכם יבחר לספר להם על כך. הנושא לרוב לא מעסיק כלל את הילדים ואת הנערים המתבגרים, וגם אם הוא עולה מעת לעת, הוא לא מעורר כל לעג וכל תגובה חריגה. במציאות השוררת כיום, שבה נערים מודעים היטב לנושא המיניות, נראה כי אם כבר אי-המילה מעוררת תגובה כלשהי, הרי שזו תגובת קנאה, ולא לעג...

"השד החברתי", כך אנו בקה"ל נוהגים לכנות את התופעה. אמנם איננו טוענים כי אף ילד שלם לא נתקל בהצקות על רקע זה מעולם, אך אנחנו כן יודעים לספר בבטחה כי אותו "שד חברתי" מפורסם הוא אגדה אורבנית שנופחה והוּצאה מעבר לכל פרופורציה, ואין לה כל אחיזה במציאות. הורים רבים אף מציינים כי לאחר שהבשילה בליבם ההחלטה להותיר את בנם שלם, הם "חיכו" להזדמנות שבה יוכלו "לנאום" ולהסביר את החלטתם. רבים מציינים כי מעבר להתעסקות הראשונית מול המשפחה הקרובה, הזדמנות כזו מעולם לא הגיעה... אנחנו מזמינים אתכם לעניין במדור [סיפורים אישיים] ולהתרשם בעצמכם כמה "משעממים" חיי הילדים עם עורלותיהם. אם תרצו, נשמח גם לארח אתכם באחד ממפגשי קה"ל הבאים, שזהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בהם, וכך תוכלו לשמוע באופן בלתי אמצעי מהורים לילדים בגילים שונים עד כמה מנופח ומוגזם אותו שד חברתי.

איננו אומרים בכך כי אף ילד לא חווה מעולם הערה או הצקה שאיננה במקומה על רקע עורלתו. ילדים (ובנים בפרט) אוהבים להציק, להקניט ולגדף את חבריהם לכיתה על כל דבר אפשרי: אף גדול, משקפיים, תלתלים, נמשים, iPhone בלתי עדכני, קול צפצפני, חנון, לא יודע לבעוט לשער, הוא טבעוני, הוא אוכל בשר, הוא אלרגי לחלב, יש לו מבטא ועוד ועוד. העורלה איננה חורגת ואיננה שונה מיתר ה"סיבות" העלולות לשמש ילדים להציק איש לרעהו (ואף פחות מהם - כי האייפון מונח על השולחן, ואילו העורלה חבויה במכנסיים). מקצת ההורים אכן סיפרו על הצקות כאלו, אולם מדובר בהיקפים זניחים, ובתופעות נקודתיות וחולפות. כריתת העורלה תספק, תאורטית בלבד, תרופה לסיבה אחת מתוך כמה מאות סיבות העלולות לשמש את חברי כיתתו של בנכם לצחוק עליו. אין צריך לומר כי גם בנות סובלות לא אחת מהצקות חברתיות על רקע אין-ספור סיבות...

לאחר שהבהרנו סוגיה זו, נרצה לדון בכמה סוגיות עקרוניות נוספות הנוגעות לעניין השונות החברתית. באמצעות המילה, אנחנו למעשה מבקשים לפתור בעיות חברתיות (תאורטיות) ע"י התאמת גופנו באמצעות סכין המנתחים למה שנתפש בעינינו כנורמה, כיָפֶה, כנכון. האם חשבתם פעם עד כמה פסולה דרך המחשבה הזו? האם חשבתם פעם עד כמה פגום ובלתי חינוכי המסר המועבר על ידכם לילדכם? אם יום יבוא ובנכם יחזור בוכה הביתה כי "ילדים בכיתה הציקו לו בגלל שהוא שמן", מה תייעצו לו? האם תחזקו אותו ותלמדו אותו להתמודד עם הצקות? האם תציעו לו לעשות דיאטה? האם תציעו לו לעבור ניתוח לקיצור קיבה על מנת להתמודד עם השונות? אם יתלונן בנכם על הצקות על רקע אוזניים מחודדות או אף גדול, האם תשלחו אותו לשולחן הניתוחים כדי לפתור את הבעיה? השאלות האלה כנראה מזעזעות אתכם במסר שחינוך כזה מעביר, אז מדוע כאשר העורלה היא מושא השונות, מתהפכות היוצרות וסכין המנתחים הופכת פתרון לגיטימי?

החברה שאנחנו חיים בה כיום היא חברה מקבלת יותר, פלורליסטית יותר, מכילה יותר ומכבדת יותר. הורים גרושים, זוגיות חד מינית, אימוץ, השתייכות אתנית שונה ועוד נושאים רבים שנחשבו לפני שנות דור לסוד כמוס ומביש שאין מדברים אליו - נחשבים היום לנושאים מקובלים ולגיטימיים, וזהו בהחלט המסר המועבר גם לתלמידים.

נוסף על כן, איבר המין הוא איבר פרטי ומוצנע, המוסתר תחת שתי שכבות של בגדים, וכיום הילדים מחונכים בקפידה כבר מגיל צעיר לשמור על פרטיות גופם ולא להיחשף בפני אחרים. קשה לקבל את הטענה שדווקא את מראה איבר זה חשוב כל כך להתאים ל"נורמה".

וכעת, נניח שסכין המנתחים היא אכן פתרון ראוי וחינוכי לפתרון בעיית שונות חברתית. מדוע ולמה אנו כה ממהרים ליישם פתרון זה כנגד בעיה שכלל לא צצה, וכלל לא ברור לנו האם ומתי היא תצוץ? האם אנחנו מזמינים שרברב כשאין כל בעיה בצנרת רק "לביקורת שגרתית"? האם אנחנו מתקשרים לחברת החשמל לשאול אם הכל בסדר, כשהחשמל זורם כסדרו, רק כדי לוודא שאין איזו תקלה בדרך? האם אנחנו פותחים את המקרר וזורקים באופן אקראי כמה גבינות לאשפה רק משום חשש תאורטי שאולי בעוד שבועיים יצמח בהן עובש? האם נלך להשתיל קוצב לב בגופנו ככה סתם "ליתר ביטחון"? השאלות הללו אבסורדיות עד כדי גיחוך, אז מדוע אנו מסירים את עורלת ילדינו כנגד בעיה שכלל לא חזינו בה? מדוע שלא נמתין בסבלנות, ונראה האם אותן בעיות חברתיות קשות אכן מגיעות, ונטפל בהן לכשיצוצו?

ומעבר לכל האמור - טיעון השונות החברתית מניח כנקודת מוצא שהרוב המוחלט של הילדים בישראל נימולים. טיעון זה כבר איננו נכון עובדתית, וילדים שהוריהם בחרו להשאיר אותם שלמים כבר אינם תופעת שוליים בימינו.

לסיום: שאלה אחרונה. נסו להשיב עליה בכנות ועם יד על הלב. מה באמת כל כך מטריד אתכם בשונות החברתית? האם זה באמת החשש שהילד יהיה חריג, או שמדובר, בעצם, בחשש שלכם עצמכם להיות החריגים שאינם מקיימים ברית מילה?