שלום,
שמי שלי ואני אחראית על המענה הטלפוני של קה"ל. כשמתקשרים לקו של קה"ל - אני עונה לטלפון...
אני מבצעת תפקיד זה כבר שנים ארוכות. נראה ששמעתי ונתקלתי כמעט בכל מה שקשור במילת תינוקות: אנשים השוקלים ברצינות לוותר על המנהג ומעוניינים לשמוע פרטים, אנשים המעוניינים להיפגש עם הורים לילדים גדולים יותר, בני זוג הנמצאים במחלוקת קשה בעניין (שהיא, לעתים, אחת המחלוקות הקשות שהם ידעו), אנשים הנתונים ללחץ מסביבתם (בעיקר מהוריהם) וכן גם תמהונים המתקשרים לספר לי אין תישרף נשמתי בגיהנום...
לקו של קה"ל מגיעים לעתים גם סיפורים קשים. לכל אחד יש התלבטות שונה, לכל אחד סיפור חיים אחר. לעתים גם סיפורים הגורמים לי לדמוע. את כולם אני מקבלת באהבה ולכולם אני שמחה לתת מענה. לעזור, לתמוך, לייעץ, להסביר.
מדובר בנושא שהעיסוק בו קשה, רווי ביצרים, ונראה שהוא פורט על כמה מנימי הרגש העדינים ביותר שלנו. עם זאת, מכל השיחות המגיעות לקו של קה"ל, אם יש שיחות שהייתי שמחה באמת שלא לענות להן כלל אלו לא השיחות של הזוג שנכנס למריבה נוראה, לא של האב המיועד שאינו יודע להתמודד עם הלחץ מצד הוריו המאיימים לנתק עמו את הקשר, ואפילו לא של אלו המאיימים שנשמתי תישרף בגיהנום. השיחות שהייתי שמחה באמת שלא לקבל - אלו השיחות של "המתחרטים".
כבר בשבריר השנייה הראשונה שאני שומעת אני יכולה לזהות את השתיקה של האמא והבכי של התינוק ברקע. ותמיד אני נשבעת שאני אנתק ולא אשמע יותר ולמרות שאני לא יכולה להועיל. אני בכל זאת נשארת על הקו ושומעת. שומעת קול התייפחות קורע לב של אמא שהחליטה, נתנה את הבן שלה, ובשנייה שלקחו לה אותו מהידיים היא כבר התחרטה. אבל היא נעצרה... קפאה... וחתכו לה את התינוק והחזירו אותו.
לו יכולתי להקליט לכם התייפחות אחת כזאת, הייתם מבינים עד כמה נורא זה לשמוע את זה באוזן בכל פעם מאם אחרת. ואז, ברגעים האלו היא בוחרת להתקשר אליי - דווקא אל המקום הזה שהיא אטמה כלפיו את האוזניים, אל זה שמייצג את הטעות הבלתי הפיכה שהיא עשתה - אל לב ליבה של החרטה.
והיא בוכה, מחפשת נחמה, מתנצלת שהיתה חלשה, מתנצלת שנכנעה ללחצים, מתנצלת שלא עמדה על דעתה, מתנצלת שהיא לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. ואני מוצאת את הכוח להגיד לה שזה הזמן לטפל בתינוק ולתת לפצע להחלים, שסביר שהוא ישכח ויבין שהיא רצתה בטובתו... מילים שיוצאות לי מפה בלי שום אמונה, רק כאב.
הסיפור הזה פונה אלייך (וגם אליך) - שיודעים שאתם לא רוצים לבצע את המהלך, אבל קיבלתם החלטה שאינכם רוצים בה רק כדי לרצות את סביבתכם. האימא הזו, שמתקשרת אליי בכל פעם מחדש, כבר לא יכולה להתחרט. אתם כן! אם אתם לא שלמים עם החלטתכם, זכרו שמדובר בהחלטה בלתי הפיכה, ופשוט קחו את הזמן. אל תקבלו החלטות תחת לחץ. לאן אתם ממהרים? אם אתם רוצים לדבר עם קה"ל, אני מבקשת בכל לשון של בקשה - עשו זאת לפני ולא אחרי... לאחר מעשה, כל שאוכל לעשות הוא לנסות לנחם אתכם. לא יהיה בידי לסייע...