הפועל מָל שייך לגזרת ע"ו. בבניין קל עי"ן הפועל איננה מופיעה:
רָץ,
טָס,
צָד,
דָּן,
שָׁר וכו'. את שם הפועל של כל הפעלים הללו כולנו מכירים היטב ואיננו משתבשים בהגייתו:
לָרוּץ,
לָטוּס,
לָצוּד,
לָדוּן,
לָשִׁיר ובהמשך לכל אלה: לָמוּל.
אז מדוע בכל זאת אנחנו מתבלבלים? הבלבול נובע ככל הנראה מאנלוגיה שגויה לבניין הסביל, בניין נפעל. הבניין הסביל מציין
את הפעולה ביחס למקבל הפעולה. בעל החיים שצדים אותו הוא נִצּוֹד, נושא שדנים בו הוא הנושא הנִדּוֹן והתינוק שמלים אותו הוא נִמּוֹל (ושם הפועל הסביל הנגזר מכך: לְהִמּוֹל). הצורה המקוצרת לִמּוֹל (לימול) למעשה לא קיימת כלל בעברית, וגם לו הייתה קיימת, לא הייתה יפה לתיאור עבודת המוהל, כי אם לתיאור מצבו של הנימול.
אז, בעצם, נכון שגם מבחינה לשונית קל ונוח יותר פשוט להיות "שלם"?