אז מה הקשר של זה אלינו בכלל?
מילת הנשים מזעזעת אותנו. את כולנו. המילה "נימולה", ולו ברמה הדקדוקית-לשונית, צורמת לנו ומזעזעת אותנו. המחשבה על חגיגה משפחתית רבת משתתפים שמחים, כשבעריסה שוכבת תינוקת בשמלה ורודה במקום תינוק, מסעירה את נפשנו. אנחנו בכלל לא מבינים איך אנשים יכולים לחגוג דבר כה מזעזע, ותומכים בכל ליבנו בכל יוזמה מערבית המנסה לעצור זאת. אנחנו פשוט לא מצליחים להבין איך נמצאים שם עשרות אנשים, מחציתם נשים שעברו את הזוועה בעצמן, ואף אחד לא חוטף משם את התינוקת ובורח איתה. אנחנו עוד יותר לא מבינים איך כל זה נעשה מתוך בחירה (לכאורה) של ההורים, ולעתים האם בעצמה היא זו שמבצעת את ההליך במו ידיה.
למה בעצם? מדוע הרגשות שמעשה זה מעורר בנו כה חזקים? מה אכפת לנו בכלל מתינוקת זרה, במדינה אחרת, שאיננו מכירים כלל?
מילת הנשים היא טקס הכולל חיתוך של אברי מין, אשר להבדיל ממילת גברים, איננו נהוג ולמעשה ככל הנראה איננו קיים כלל בעולם המערבי. מילת הנשים, מבלי להיכנס לשאלת הנזק הנגרם ממנה (שהוא משתנה וקשור בעיקר להיקף הביצוע שלה), היא ככל הנראה הדבר הקרוב ביותר מבחינה תרבותית לברית המילה, שאנו מסוגלים להביט עליו מהצד ולנסות להבין באמצעותו דברים רבים גם על עצמנו. התרבות, הלחץ החברתי, ההקרבה, המיתוסים הסובבים את המעשה (החל מ"היא גיבורה" ו"זה לא כואב" ועד "יצחקו עליה בצבא" ו"אף אחד לא יתחתן איתה אחרת"), מעורבות ההורים ועוד.
ההשוואה צורמת מאוד לרוב הישראלים הנחשפים אליה. מרבית השומעים מזדעקים מיד להגן על מילת הגברים וטוענים שאין מקום להשוואה, תוך שהם משתמשים אקראית בשלל הטיעונים והסיבות המוכרים לנו היטב, מבלי שהם כלל יודעים עד כמה טיעונים זהים מוחזקים באדיקות ע"י החברות שנהוגה בהן מילת נשים.
רבים ממתנגדי ברית המילה, התחילו את "דרכם" בכך שנחשפו למידע בנוגע למילת נשים, והתחילו להבין אט-אט עד כמה התרבות הסובבת את שני המנהגים האלה דומה, עד כמה ההצדקות להם נשענות על רטוריקה זהה, ועד כמה בלתי סביר המוסר הכפול שאנו נוהגים בו כלפי שני המנהגים האלה.